לא יוצאים מבינת–ג'ביל

 

 

כתב: עמוס שביט
המוסף לשבת, ידיעות אחרונות 3.2.2012
 
הלוחמים מלבנון בפגישה אצל המטפל שלהם ברעננה "פתאום אתה רואה שכולנו מרגישים את אותן תחושות. הבנו שאנחנו יכולים לפתוח דברים.

במלחמת לבנון השנייה נקלעה פלוגת עורב של גולני למצור בעיירה שנשלטה על ידי חיזבאללה, חטפה ירי מאש כוחותינו וספגה פגיעות קשות | החיילים השתחררו מצה"ל מזמן, אבל הסיוטים והפחדים המשיכו לפקוד אותם | עכשיו הם עוברים טיפול ייחודי, שבמסגרתו אף יצאו למסע רפטינג בטורקיה | "המוסף לשבת" ליווה אותם בהתמודדות עם הטראומה ובתהליך הצמיחה מחדש.

לפני כמה חודשים הלך חן קלפה לצפות עם חברתו בסרט "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" בבית קולנוע בעיר מגוריו ראשון-לציון. במהלך הצפייה הוא התעייף, עיניו נעצמו, ולבסוף הוא נרדם. קטעים ארוכים מהסרט הוא העביר בתנומה נעימה, עד לרגע שבו הגיבורים נכנסים לבר, ומתחילות להישמע יריות.

"פתאום," הוא מספר, "מתוך נמנום עמוק, קמתי על הרגליים ונעמדתי בבהלה באמצע האולם. הלב שלי דפק, התנשפתי בצורה בלתי רגילה ובהיתי במסך. החברה שלי תפסה אותי ביד ולחשה: 'שב, אתה עושה בושות.' היא לא הבינה שאני בסרט אחר לגמרי. הרגשתי מטומטם."

קלפה השתחרר מצה"ל לפני ארבע שנים. את שירותו הצבאי, שהחל במארס ,2005 העביר בפלוגת עורב, אחת משלוש פלוגות גדוד הסיור של גולני. את המסלול הוא סיים יחד עם חבריו במאי ,2006 זמן קצר לפני חטיפתו של גלעד שליט. בעקבות החטיפה הוקפצו חיילי העורב משכם לעזה, וכשפרצה מלחמת לבנון השנייה הם עלו ללבנון. שם, כשהם נצורים בבית בבינת-ג'ביל, השתנו חייהם. מהשירות הצבאי הם השתחררו מזמן; אבל מהצלקות, מהשריטות, מהזיכרונות הקשים שהותירה בהם הטראומה בלבנון, הם עדיין רחוקים מלהשתחרר. "אנחנו הצוות שעבר הכי הרבה היתקלויות בתולדות צה"ל," קובע קלפה. "כל כניסה שלנו לשטח, לרוב בעזה, הסתיימה בהיתקלות ובפציעות."

בחודשים האחרונים מקבלים הלוחמים לשעבר של הפלוגה סיוע מעמותת "בשביל המחר," ששמה לה למטרה לסייע נפשית לחיילים משוחררים שסוחבים צלקות נפשיות. במסגרת הקשר עם העמותה הם יצאו לאחרונה למסע טיפולי בהרי הטאורוס שבדרום טורקיה, מסע ג'יפים ורפטינג עתיר חוויות שנועד להטביע את הזיכרונות עמוק במי הנהר. "המסע נמשך חמישה ימים," מספרת אורלי הרשקוביץ מיבנה, הפקידה הפלוגתית שליוותה את הלוחמים בשירות ועדיין צמודה אליהם. "בבוקר היו לנו פעילויות שונות, ובכל ערב עברנו טיפול קבוצתי. ביום האחרון הייתה שיחה מדהימה: פתאום כולם נפתחו והתחילו לספר על הסיוטים שלהם. הייתי בשוק. זה היה סוג של קתרזיס."

לפני מספר שבועות הצטרפתי אליהם לטיפול הקבוצתי האחרון, שנערך ברעננה. המפגש נועד לשמש סיכום של המסע, אבל סיפק ללוחמים לשעבר הזדמנות נוספת לחזור אחורה, לשירות הצבאי. "אני זוכר את החופשה הראשונה שלי מלבנון," סיפר במהלך הערב גל כהן-סולל מקיבוץ רביבים. "אתה מגיע לקיבוץ ומגלה המון מתנדבות על שפת הבריכה, כולם יושבים בכיף ואתה מנסה לספר להם קצת ממה שקורה בלבנון, אבל אז אתה שומע: 'ראבק, באת להרוס לנו את הכיף'?

"אחרי כמה פעמים שאתה שומע את זה, אתה כבר מעדיף להישאר בחדר, מול הטלוויזיה, ובאופן הכי מוזר אתה כבר רוצה לחזור לחבר'ה שלך שנמצאים בלבנון, כי שם לפחות יש אנשים שמבינים על מה אתה מדבר."

 מול מי אתה נלחם

יום ראשון, 23 ביולי ,2006 שעת לילה. לוחמי עורבגולני מקבלים הוראה להיכנס ללבנון ולנוע לכיוון העיירה בינת-ג'ביל במסגרת מבצע "קורי פלדה" במלחמת לבנון השנייה. העיירה, שנמצאת כארבעה קילומטרים צפונית לישראל, נחשבה אז ל"בירת חיזבאללה" - המעוז הגדול ביותר של הארגון בדרום לבנון.

טיהור בינת-ג'ביל נחשב לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה. 16 עיטורים וצל"שים ניתנו ללוחמים ולמפקדים שנטלו בו חלק. 12 מהם ניתנו לאנשי גדוד 51 של גולני שפשטו על העיירה ואיבדו שמונה חברים, ובהם רס"ן רועי קליין ז"ל שקיבל את עיטור העוז על שנשכב על רימון והציל את חייליו.

"הגענו לכניסה לבינת-ג'ביל ביום שני בשש בבוקר," מספר ישי גרין מעין-צורים, שהיה אז סמל מחלקה, "והתקבלה החלטה לא להמשיך לנוע באור יום. הוחלט שניכנס לבית הראשון שאנחנו רואים. בדיוק באותו זמן פינה כוח של אגוז קצין שלהם שנפגע. מכיוון שנכנסנו לבית בעודנו יורים, חיילי אגוז שהלכו בוואדי הסמוך חשבו שהירי שלנו הוא של מחבלים. הם מיד הורידו את האלונקה שעליה שכב הקצין והתחילו לירות עלינו. העסק הסתבך עוד יותר לאחר ששניים מהצוות שלנו יצאו מהבית והתחילו לתת צרורות לכל כיוון."

 את השניים שיצאו מהבית - גדעון גולדנברג מירושלים, סגן מפקד הפלוגה, ועידן דמתי מכרמיאל, שנשא עליו מקלע מסוג "נגב" - צילם מזל"ט שליווה את לוחמי אגוז. בפענוח התמונה הייתה טעות קריטית: בצה"ל חשבו ששני לוחמי גולני הם אנשי חיזבאללה. עקב כך הוחלט להזניק למקום מסוק קרב שיפגיז את הבית. "חיילי אגוז ירו עלינו," מספר דמתי, "ואחרי זה חטפנו טיל לתוך הבית, וכל הזמן היינו משוכנעים שזה ירי של מחבלים. בדיוק יצאנו מקו עזה וחשבנו שיש לחיזבאללה את העוצמה הזו. התחננו בקשר שישגרו אלינו מסוק תקיפה כדי שיסייע לנו, אבל אמרו לנו שהוא עסוק."

 מספר חן מיארה ממושב רוויה: "אני לא נכנסתי איתם ללבנון, אלא הייתי בחוץ, ואז פתאום אני רואה באל-ג'זירה את המסוק שפגע בבית. חשבתי שהלך על כל החבר'ה. אני זוכר אותם יוצאים משם, כולם מסריחים מדם, ואז דמתי סיפר לי מה שהיה שם. הוא אמר לי: 'היינו כמו סרדינים. לא הייתה לנו שום אופציה להגיב. פרקנו שם את כל הנשק, ירינו לכל הכיוונים ולא ידענו מה איתנו.' זאת השריטה בעיניי. שריטה שבאה מחוסר האונים, כשאתה לא יודע מול מי אתה נלחם."

 מתוך 16 החיילים ששהו בבית באותו זמן, 12 נפצעו בדרגות שונות. אחד מהם, סגן גולדנברג, הוגדר כפצוע קשה מאוד ובהמשך היה במצב של מוות קליני. אחרי שהתבררה הטעות נשלחו שלושה טנקים לחלץ את הכוח הפצוע. במהלך הפינוי נהרגו שני טנקיסטים מטילי נ"ט של חיזבאללה: סגן לוטן סלוין וסמ"ר קובי סמילג ז"ל. בטנקים שלהם שהו באותה שעה לוחמי עורב-גולני, מדממים, מבולבלים, מבוהלים.

 עכשיו הם ברעננה, בדירתו של ד"ר רוני סימונס, פסיכולוג קליני בכיר ומומחה לטראומות שליווה אותם במסע הטיפולי בטורקיה. במהלך הטיול הם ישבו יחד ודיברו על מה שעבר עליהם בבית ההוא בלבנון. עכשיו הם שוב יחד, 20 לוחמים ופקידה פלוגתית אחת. שוב הם מחזקים זה את זה, שוב מציצים בתמונות המזל"ט שצילם את גולדנברג ודמתי מחוץ לבית, ושוב מתבלים את הזיכרונות הקשים בהומור מקאברי, "כי זו הדרך שלנו לעבד את מה שהיה שם," אומר אליעזר ויינשטיין מקיבוץ ראש-צורים, כיום סטודנט לביולוגיה באוניברסיטה העברית.

כאשר פגע הטיל בבית בבינת-ג'ביל הוא היה בקומה השנייה, ולמזלו לא נפגע. "בפורים בשנה שעברה," הוא מספר עכשיו, "יצא לי לשמור על הקיבוץ. אני זוכר את עצמי הולך על הכביש החשוך, ופתאום ילד זרק איזשהו נפץ. בשנייה אחת תפסתי את הנשק, הסתתרתי מאחורי רכב שעמד שם ונכנסתי לנוהל קרב. לקח לי כמה דקות עד שחזרתי לעצמי ונזכרתי שזה פורים. מזל שלא יריתי באף אחד. ככה זה: הגוף נכנס לחרדה, למין מצב מתוח. זה מין רפלקס שמתפתח אצל מי שהיה בשדה קרב."

 אני מתבונן בוויינשטיין בזמן סשן הEMDR- שמתנהל בחלק השני של הערב ומטרתו לנסות לעמעם זיכרונות טראומתיים. המטופל מחזיק בכל יד חוט רוטט, כשפעם הרטט מורגש ביד ימין ופעם ביד שמאל. "מעבר הרטט בין הידיים נועד להעביר זיכרון טראומתי מאונה אחת במוח לאונה השנייה," מסביר ד"ר אודי אורן, פסיכולוג קליני שמנחה יחד עם ד"ר סימונס את הטיפול הקבוצתי. "כך ניתן לעבד את הטראומה בצורה מהירה יחסית ולעמעם אותה."

 ויינשטיין מעבד בראש את טראומות המלחמה. העיניים שלו עצומות, הוא מרוכז בטיפול. אחר כך הוא מתבקש לכתוב "כותרת" לזיכרון שלו. "אני מאמין שבזכות הטיפול הגעתי למקום הרבה יותר טוב," הוא אומר מאוחר יותר.

 רעש באמצע הלילה

מחלקת השיקום של משרד הביטחון מגדירה כנפגעי קרבות לוחמים שנפצעו פיזית וסובלים מנכויות או כאלה שלקו בהלם קרב ומתקשים לתפקד. הבעיה היא שבמדינה חיים הרבה ישראלים שאינם עונים לאף אחד משני הקריטריונים הללו אבל עדיין מצולקים. הם אמנם מתפקדים היטב ונטמעים במעגלי החברה, אבל חוויות הקרב אינן מרפות מהם. הזיכרונות הקשים קבורים עמוק בתודעה, מחכים לטריגר קטן כדי לקפוץ החוצה.

"החיילים האלה מוגדרים כפוסט-טראומתיים," אומר ד"ר סימונס, "כי הם עברו אירועים שנחשבים טראומתיים ושהייתה בהם סכנת חיים. בהגדרה הרשמית של פוסטטראומה מופיע אירוע של סכנת חיים, כך שלוחמי עורבגולני במלחמת לבנון השנייה עונים לקריטריון. למעשה, כל אדם שהיה באירוע לחימה יכול לצאת ממנו עם שריטות וצלקות שילוו אותו כל חייו. האדם הזה, המצולק, השרוט, מתפקד באופן כללי מצוין, אבל יש קולות מסוימים שמקפיצים אותו: למשל קולות ירי, סירנה של אמבולנס או רעש של מסוק. בשיחות שלי עם אנשי גולני הבחנתי שהם פיתחו מעין אדישות שמגנה עליהם מפני הזיכרונות הקשים. החוויות שהם עברו היו כל כך קשות, שהם נעשו אדישים לסכנות."

 דוגמה לאדישות הזו ניתן למצוא באופן שבו סיפר נדב עניא משוהם חוויה שעבר. "אני לא יכול לשכוח את אחד הרגעים הכי מצחיקים שהיו לי בחיים," אמר, והחל בסיפור מאוד לא מצחיק. "זה היה באחד המבצעים בעזה. אנחנו הולכים בין הסמטאות ופתאום אנחנו קולטים שהחצץ שליד הרגליים שלנו מתחיל לנתר. ואז אנחנו שומעים רעשים ומזהים כדורים שפוגעים לנו ליד הרגליים. הקטע המדהים הוא שכשהבנו שיורים עלינו התחלנו להתפקע מצחוק. אף אחד לא התרגש. התחלנו לרוץ משם מתפוצצים מצחוק. המזל הוא שאף אחד לא נפגע מהירי."

 גם לאביעד ביטון מערד היה סיפור משלו. "במהלך השירות היה אירוע שבו הייתי קרוב למוות. כדור של חבר מהצוות כמעט הרג אותי, אבל הוא עצר באפוד הקרמי. זה היה מאוד מלחיץ. השבוע הייתה לי שיחה בעניין עם אחי, שגם הוא לוחם. דיברנו על האדרנלין בזמן היתקלות, על ההתרגשות לצד הפחד. והאמת, זה מוזר. אתה פוחד, אבל אתה רוצה להרגיש את הפחד. אתה חש צמרמורת לצד פחד, ואתה רוצה את זה עוד. באופן מוזר אתה אוהב את זה."

 

 איתמר עצמוני מנהריה: "בחודשים האחרונים של השירות כבר לא רצינו יותר להיכנס לפעילות, כי ידענו שאנחנו תמיד נתקלים, וכבר שרפנו כל נשמה אפשרית שעוד נותרה לנו. בכל פעם שעבדנו על משימה
 
פינוי פצועים מבינת - ג'ביל יולי 2006. "אדישים לסכנות".

ידענו שבטוח משהו יקרה, שבטוח נחטוף אש, וקשה להאמין שהמזל שוב יאיר לנו." 
גל כהן-סולל: "המחשבות האלה ליוו אותי כל השנים גם בחיי היוםיום, כאזרח. אתה לא יכול להתחמק ממחשבות על קרבות. אתה מדמה מצבים, המחשבות רודפות אותך. קורה לי שאני סתם יושב באוטובוס ופתאום אני מרגיש שאני בלבנון."

  יעקב ג'אורי מכפר הרא"ה: "לי קרה שלפני כמה חודשים פרצו לבית שלי באמצע הלילה. היה רעש, התעוררתי, שכבתי בשקט במיטה ופתאום ראיתי דמות עם פנס. תוך רגע, תוך שנייה, נכנסתי לסרט שלי. צעקתי לו: 'עוף מפה,' אבל כבר הייתי בסרטים אחרים לגמרי. כאילו חזרתי לשם, לבית בבינת-גב'יל. באותה שנייה ראיתי רק תמונות משם, מהקרב."

 הגבורה האמיתית

  בסוף המפגש ברעננה, לאחר שכל אחד מהלוחמים סיפר קצת על עצמו וביתר הזמן הסתלבט על חבריו, החליט גדעון גולדנברג לשבור את השתיקה שעטפה אותו במהלך הערב. "קודם כל," אמר, "צריך להודות שאתם אחד הצוותים הכי נאחסים בתולדות צה"ל. ולמרות שאתם נאחסים, כולכם גיבורים. כי להיות גיבור זה לדעת להתגבר, לדעת להתמודד עם היום-יום ולדבר על הפחדים, על המקום שאתה הכי פגיע בו. זאת הגבורה. בכנות, יותר קל לי לצאת עכשיו שוב למבצע בלבנון מאשר להיחשף כאן רגשית."

   כאשר הטיל שנורה ממסוק הקרב חדר לבית בבינת-ג'ביל, סגן גולדנברג היה צמוד לקיר ונפצע קשה. "בהתחלה הוא עוד היה בהכרה, צרח שהוא רוצה מורפיום ולא הפסיק לקלל," מספר יעקב ג'אורי, החובש. רגליו של גולדנברג התרסקו והוא הובהל במצב אנוש לבית החולים רמב"ם. ארבעה ימים היה ללא הכרה אבל בהמשך התאושש, עבר שיקום שנמשך כמעט שנה ולאחר מכן חזר לשירות ונעשה מ"פ טירונים.

  "אחד הדברים שמלווים אותי ותמיד ילוו אותי אחרי שמונה שנים בצבא," המשיך גולדנברג, "זה הרגע הזה, המבט של 'יאללה, יוצאים החוצה מהבית ויורים.' והאמת, בואו נודה שזאת הייתה החלטה קצת מטופשת. אבל לצאת החוצה זאת הגבורה האמיתית, ואני מדבר עכשיו על יציאה גם במובן הרגשי. תאמינו לי, יש לכם מזל כפול: הראשון הוא בעצם העובדה שיש לכם את הקבוצה, שיש לכם אחד את השני, והמזל השני הוא שיש לכם את החוויה הטיפולית הזו, שמרבית החיילים לא זוכים לה."

   "בכל פעם שאנחנו נפגשים כולנו," הסביר עידן דמתי, "אנחנו מרגישים כאילו רק אתמול התראינו. יש אצלנו אהבה אמיתית. אבל למרות האהבה, יש דברים שאתה שומר לעצמך. הרבה זמן לא באמת הייתי מסוגל לפתוח את מה שעבר עליי. ואז, בעקבות הטיפול שעברנו, לאט-לאט התחלתי להתבונן לעומק בחוויות שעברנו, וככה התחלתי להיפתח.

  "היום ההוא בבינת-ג'ביל היה היום הכי ארוך בחיים שלי, אבל כשאתה בזמן לחימה אתה לא חושב על כלום. צריך להילחם, ואתה בכלל לא מעכל את מה שעובר עליך. רק שבוע אחרי התחלתי להבין את מה שעבר עליי בבינת-ג'ביל. האמת, כמעט חזרתי בתשובה בגלל הקרב הזה. ואז, בטיפול, פתאום אתה רואה שכולם מרגישים את אותן תחושות. הבנו שאנחנו יכולים לפתוח דברים."

   באוגוסט האחרון חדרו לישראל מחבלים ממצרים ותקפו אוטובוס של אגד שהיה בדרכו לאילת. שבעה ישראלים נהרגו. הכוח הראשון שהגיע לשטח כדי להגן על נוסעי האוטובוס היה של עורב-גולני. כאשר מפקד הכוח, סמ"ר משה נפתלי, הגיח מהרכב והחל לירות לעבר המחבלים, הוא נורה למוות. בתחקיר שנערך מאוחר יותר נקבע שהוא נהרג מאש אחד מחבריו. כשהתברר שבאירוע השתתפו חיילי עורב-גולני, ושאחד מהם שילם בחייו בגלל אש כוחותינו, מיד רצה ההודעה בין חברי מחזור מארס .2005 חמישה מהם לבשו את חולצות הטריקו של הפלוגה מתקופת השירות ועלו להלוויה בהר הרצל. "היה ברור לנו שאנחנו מגיעים להלוויה," אומר יהונתן רווה מירושלים, כיום סטודנט להנדסת אלקטרוניקה. "ידענו שגם אנחנו יכולנו להיות שם. היינו חייבים להפגין הזדהות."

   אבל ההזדהות שלהם לא הסתכמה רק בהגעה להלוויה, כי מי כמוהם יודעים מה מרגישים חיילים שעוברים תקרית כזאת וצריכים להמשיך עם זה הלאה. "אחרי כמה ימים התקשר אליי ישי גרין ואמר: 'יאללה, נוסעים אליהם לאילת,"' מספר רווה. "לא הייתה בכלל שאלה למה אנחנו עושים את זה. נסענו לחזק אותם, כי ידענו כמה הם צריכים את זה. הרי גם להם נהרג חבר כתוצאה מירי דו-צדדי. הם שאלו אותנו איך באזרחות, ואמרנו להם שישמרו על הביחד שלהם. לשמחתי, הצלחנו לגרום להם לחייך."

© כל הזכויות שמורות לגדס"ר גולני 2011